<h1>הבתים — שערי בית המקדש שער עשירי</h1>
<h2>דף כז.</h2>
מעלת בית המדרש גדולה ממעלת בית הכנסת, כי שם יתנו צדקות ה', ועוסקין בו בחיי עולם לדעת מה יעשה ישראל. לפיכך בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת שמעלין בקודש ולא מורידין. מותר למכור בית הכנסת לקחת בדמיו בית (הכנסת) [המדרש].
<h2>דף כח.</h2>
בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו. ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות. ואין שוטחין על גגו פירות. יש מי שכתב שזה נאמר אפילו בבית הכנסת של יחיד, ואם היה בנוי מותר לעשות בו דברים הללו, אבל בית הכנסת של רבים אפילו בנוי מותר. והר"ם לא באר מזה דבר. ויראה לי לדעתו, שדברים אלו אסורין בכל בית הכנסת בנוי או חרב. ומה שאמרו שאין מספידין בתוכו, יש מי שאמר אפילו הספד של רבים. ויש מי שאמר שהספד של רבים מותר, כדרך שאמרו בבנוי. וכן נראה דעת הר"ם שכתב כשם שנוהגין בהן בישובן כך נוהגין בחורבנן, חוץ מכבוד ורבוץ.
אין עושין קפנדריא בבתי כנסיות בין בישובן בין בחורבנן. ואיזו היא קפנדריא, זה שנכנס בפתח זה ויוצא בפתח שכנגדו לקצר הדרך. הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשות קפנדריא, מותר לעשות קפנדריא. יש מי שכתב שאם היה שביל מעיקרו מותר. והרי"ף לא בארו זה. והראב"ד פסק שהנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשות קפנדריא שנאמר ובבא עם הארץ וגו', וטעם הדבר, מדכתוב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. ויש מי שפסק שמותר אבל אינו מצוה. וכן נראה דעת הר"ם שכתב הנכנס לבית הכנסת להתפלל או לקרות, מותר לצאת בפתח שכנגדו.
בתי כנסיות ובתי מדרשות נותנין בהן כבוד, ומכבדין אותן, ומרבצין אותן. ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבית הכנסת, ולהציע בקרקע מחצלאות כדי לישב עליהן. ובערי אדום יושבין שם על הכסאות. בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והתול ושיחה בטלה, ואין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין נאותין בהן, ואין מטיילין בהן, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול בהן, מפני הדחק. לר"ם. יש מי שפסק שאורחין תלמידי חכמים מותרין להניח כליהם וחמוריהם לבית הכנסת. ויראה לי שאין זה מותר אלא בעזרות של בית הכנסת. שאין מתפללין בהם.
כשם שנוהגין כבוד לבית הכנסת כך נוהגין בבית המדרש. וצריך לעמוד שם ביראה ובאימה ואין נכנסין בכלי זין בבית המדרש. ויראה לי שכן הדין בבית הכנסת.
<h2>דף כח:</h2>
בית הכנסת שחרב אין מכבדין אותו, ואין מרבצין אותו. עלו בו עשבים. לא יתלוש כדי להאכיל לבהמה, אבל תולש ומניח שם מפני עגמת נפשו, כדי שיראו העם וישתדלו בבנינו.
ואין מחשבין בהם חשבונות, אלא אם כן היו חשבונות של מצוה, כגון משכון קופה של צדקה ופדיון שבויים, וכיוצא בהם. לר"ם. ויש מי שכתב שכן הדין בחשבון קופות המסים שכל זה בכלל צדקה, וכן נהגו העם. אין מספידין בהם אלא הספד של רבים, כגון הספד של גדולי העיר. ואפילו אשה כבודה שלכבודה ולכבוד חמיה או בעלה באין רבים להספדה, מספידין אותה בבית הכנסת. יש מי שכתב שכל הספד שיבא שם אדם גדול ולכבודו באין שם רבים, אע"פ שאין באין לכבוד הנספד, הרי זה הספד של רבים. והר"ם כתב, כגון שהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר, שכל העם מתקבצין ובאין בגללן. יש מי שביאר לשון הר"ם כפי הדעת השני. ונראה לי שלא אמר אלא כשיהיה ההספד מגדולי חכמי ישראל.
יש מי שפסק הבונה בית הכנסת על תנאי שישתמשו בו, משתמש בו כרצונו, ואעפ"כ אסור לחשוב בהן חשבונות. ויש מי שאמר שאין תנאי מועיל בבית הכנסת להשתמש בו בישובו, אבל מועיל הוא להשתמש בחורבנו, ואע"פ שהתנו להשתמש בחורבנו, אין מחשבין בהם חשבונות בישובו, ואין צריך לומר תשמיש אחר. ויראה לי, כי מה שאמרו בתי כנסיות העשויין על תנאי אין מחשבין בהם חשבונות, כגון שהתנו שיוכלו למכרן, כל זמן שיהיה בית הכנסת ואין צריך לומר תשמיש אחר.
אסור להכנס בבית הכנסת אלא לדבר מצוה. היה צריך ליכנס שם כדי לקרוא חברו או לדבר עמו, אם תלמיד חכם הוא אומר שמועה, ואם קרא הוא אומר פסוק אחד, ואחר כך קורא חברו. ואם אינו יודע לא פסוק ולא שמועה ולא משנה, יאמר לאחד מן התינוקות שקורין בבית הכנסת, אמור לי פסוק שאתה קורא בו, ואם אין שם תינוקות יתעכב שם מעט וישב, שהישיבה בבית הכנסת מצוה, שנאמר אשרי יושבי ביתיך.
